העבודה בטיפול זוגי [1] מתמקדת בדיאלוג בין בני הזוג, במטרה ליצור בו מרחב שיבטא את הצרכים הרגשיים של כל אחד – להרגיש אהובים, מוערכים, מושכים, להרגיש שאכפת לצד השני ממני. מה שקורה זה שבגלל התסריט הפנימי שאנו נושאים איתנו מילדות, אני קוראת לזה "מה שאני מביא איתי בתיק, מה שאני מביא מהבית" לזוגיות, התסריט הזה מכיל נרטיב שלפיו המציאות פוגעת ומעליבה. אני מתנהל במציאות הקיימת אבל המשקפיים שאני מתבונן דרכם הם משקפיים שמזהים את המקומות בהם יש לי אפשרות להיעלב ולהיפגע – ואנו באותו הרגע, קופצים על המציאה, ו"לוקחים" את ההזדמנות הזו להיעלב בשתי ידיים.
למרבה הצער, פעמים רבות "ההזדמנות" הזאת, שנקרתה לדרכנו, אינה משקפת באמת את מה שהצד השני התכוון אליו. בקשר הזוגי, בדרך כלל, לאף אחד מהצדדים אין אג'נדה לבוא ולפגוע בצד השני, אלא להיפך – יש תמיד רצון להיטיב ולהיות מוערך על הטוב והמאמץ שאני משקיע. כך, הדרמה הפנימית שאנו נושאים עימנו, משפיעה על תפיסת המציאות, ופעמים רבות מעוותת אותה עד כדי כך שנדמה לנו שהצד השני התכוון לפגוע בנו, ולא באמת אכפת לו איך שאני מרגיש.
לדוגמה, יאיר ומיכל, זוג שמתגורר יחד כבר חמש שנים. כל אחד מהם נושא עימו את מטען הילדות שהגיע יחד איתו לזוגיות. יאיר עבר ילדות עם הורים אוהבים, אך נוקשים מאוד, שדרשו ממנו מצוינות ואף פעם לא נתנו לו מילים טובות והערכה, משפחה שבה לא דיברו על רגשות ולכן כל תחושות התסכול שהיו לו הוחנקו ולא היה לו מקום לבטא אותן[2]. דבר שהוביל אותו בבגרותו להשקיע ולהצטיין בכל דבר שעשה, ויחד עם זאת להרגיש שכל כמה שהוא מתאמץ זה אף פעם לא מספיק. יאיר מתבונן על המציאות שמתקיימת בזוגיות שלו מתוך המשקפיים של נוף ילדותו. כך הוא רואה כמה שבת הזוג לא מעריכה את העשייה המרובה שלו, את ההשקעה שלו, ומרגיש עלבון וכעס רב כלפיה. רובד נוסף שפועל בו זמנית, נקרא "העברה" – בקשר הזוגי שלו עם מיכל, הוא מעורר אצלה[3] את התחושות שהוא חש בילדותו – שכמה שהוא משתדל ומתאמץ – זה לא מספיק. מצב שמתסכל אותה מאוד. כמה שהיא משתדלת למלא את הציפיות שלו ביחס לכל מיני דברים שחשובים לו בהתנהלות השוטפת – בענייני הבית והילדים, הוא תמיד לא מרוצה, ומסתכל על מה שלא בסדר. יאיר עושה למיכל את מה שהוריו עשו לו.
לרוב הפצע של האחד פוגש את הפצע של השני. זהו מפגש בין שני פצעי ילדות, ויש מגוון סוגים של פצעים. בטיפול, דרך העבודה הזו, של מעברים בין העבר להווה, הכרת הכאב העמוק שאנו נושאים בתוכנו, והבחנה בין מה שהיה בעבר למה שקורה כיום, יש לנו אפשרות מחודשת לחבר בין העבר להווה, להבחין בין "מה שהבאתי מהבית" – הנרטיב שאני נושא עימי, לבין המציאות הנוכחית, היומיומית שקיימת בקשר הזוגי. דרך התנועה קדימה ואחורה, תנועה של מטוטלת בין עבר הווה ועתיד, אנו יכולים להכיר בייחודיות ובטוב שיש בנו[4], ובבן הזוג שבחרנו, ובעיקר מופיעה האפשרות לרפא את הפצעים והמקומות הכואבים, ולהיות בחוויה חדשה של קשר עמוק יותר שמוביל לריפוי הדדי.
[1] מדובר על קשר זוגי שלא מערב דומיננטיות של אישיות נרקסיסטית. התייחסות לקשר שיש בו נרקסיזם בולט תופיע במאמר נפרד.
[2] בטיפול אני אומרת שאלה לעתים "רגשות שלא הורגשו" או "מחשבות שלא נחשבו" כי אלה תכנים שלא צפו עד כה ולכן לא ניתן להם מקום בפועל.
[3] בשפה הפסיכולוגית זה נקרא "העברה" ("Transference")– אדם מעביר לאחר את התחושה הלא מודעת שהוא מרגיש. בדרך כלל מדברים על "העברה" בטיפול פסיכולוגי בין המטופל למטפל, אבל כמובן שהתופעה קיימת באופן רוחבי, ואצל בני זוג זה מופיע בעצמה חזקה מאוד.
[4] ידוע ש "השלום מתחיל בתוכי" וכשאני בטוב ובאהבה עם עצמי זה מקרין ומשליך גם על הסובב אותי. כשאני אוהב ומקבל את עצמי, אני אוהב ואקבל גם את מי שלצידי.
