הזוגיות היא המקום שבו אנחנו מצפים לקבל מענה לצרכים הפיזיים, הרגשיים ולעתים גם הרוחניים שלנו. הצרכים השונים שזורים זה בזה וקשה להפריד בין הממדים – בצד הפיזי יש את הצורך במגע ובאינטימיות מינית, הצורך להרגיש מושכים ואהובים גם מבחינה פיזית, וברובד הרגשי – הצורך בחיבה, במילים טובות, בהערכה, בתשומת לב, בהתפעלות, בזמן איכות ובחוויות משותפות.
כשמתעורר בזוגיות משבר או קונפליקט משמעותי, צפים ביתר שאת הצרכים השונים של כל אחד מבני הזוגי. העבודה הטיפולית מתמקדת ברגעים האלה, ומנסה לברר את השאלה: למה בדיוק כל אחד מבני הזוג זקוק מהשני, מהי המשאלה העמוקה שיש לו? לאחר שניתנת ההגדרה ניתן לעבור לשלב הבא, שבו כל אחד מבטא את הצרכים הרגשיים שלו מול הצד השני.
מלכודת נפוצה בהקשר הזה היא האופן שבו אנחנו מבטאים את הצרכים הרגשיים העדינים האלה. לרוב זו משימה לא קלה בשבילנו. וניתן להבחין בשני דפוסי קצה שחוזרים על עצמם בהקשר הזה במצבים בהם אנו מרגישים לא נוח לומר לצד השני מה מפריע לנו או למה אנחנו זקוקים:
מקרים שבהם אנחנו מבטאים את הרצון שלנו באופן כועס ותובעני – זה מייצר אצל הצד השני אנטגוניזם. הוא מיד יהדוף אותנו, ואולי אפילו לא יקשיב. תתפתח דינמיקה של מאבק שבה הצד שמרגיש מותקף מהכעס של האחר, לא ירצה להיות קרוב ולא יהיה בו הרצון להקשיב ולתת מענה לדברים שהוא מבקש ממנו.- מקרים בהם למרות שאחד ישתף במה שמפריע לו או מה שהיה רוצה, עדיין הוא ירגיש שהצד השני בכלל לא מקשיב לו. זה קורה כשאנחנו מבטאים את עצמנו באופן מאוד זהיר, עדין ורפה, כך שהצד השני, שאליו אנו רוצים להעביר את המסר, בכלל לא מבין את המשמעות של הדברים הנאמרים. בגלל הדרך שבה הדברים נאמרו – באופן כל כך מינורי, לא ניתנת להם תשומת לב מיוחדת, כך שנדמה שהמסר לא משמעותי. סיטואציה כזו היא קשה במיוחד: הצד שקשה לו לבטא את עצמו צבר תסכול רב, עד שאזר אומץ ואמר את הדברים שמפריעים לו, ביטא את הדברים שהוא זקוק להם, ואז הוא מרגיש שהצד השני לא שומע כלום, מתעלם וממשיך בשלו.
אפשר לראות שמה שמשפיע על הדיאלוג וההקשבה בין בני הזוג, אינו התוכן הקונקרטי אלא "המוזיקה" שמלווה את השיחה. אם מישהו מדבר בטון כועס מאוד, אז גם אם דיבר מ"דם ליבו" הצד השני לא יקשיב ולא ישמע ממש את תוכן הדברים שנאמרו. ובדוגמה הנוספת, אם מישהו מדבר בזהירות ובעדינות רבה מדי, זה מוביל לכך שלא מתייחסים לדברים בכלל. כך, כדאי לשים לב לאינטונציה ולאופן הרגשי, מעבר לתוכן עצמו, שבו אנחנו מבטאים את הצרכים שלנו אחד מהשני. כדי להגיע למצב הרצוי שבו כל אחד מהצדדים יקשיב לאחר, ויבין את החשיבות של הדברים עבורו.
בדיאלוג כזה שבו כל צד מבטא את הצרכים הרגשיים שלו – עצם ההקשבה שלנו אחד לשני באופן מתעניין ומכיל, היא בעלת ערך רגשי משמעותי שנותנת מענה לצורך שלנו שיראו אותנו ושיהיה לנו מקום, כך שאנו נגיע לתחושה טובה יותר מעצם הדיאלוג שמתקיים.
