או – למה זה קורה, ומה אפשר לעשות כדי למתן את זה?
לפעמים הורה מספר שהוא צעק על הילד שלו, שהוא כעס מאוד, שהיה ממש תוקפני כלפיו. במצבים מסוימים, כשהכעס והתוקפנות מחמירים ההורה עלול להתדרדר לאלימות פיזית: סטירה, דחיפה, צביטה או אחיזה חזקה וכואבת. הרגעים האלה בהם יש התפרצות וכעס, הם רגעים קשים, גם להורה וגם לילד. שניהם חווים כאב ותסכול רב: הילד נעלב, נפגע, לא מבין למה ההורה שלו התנהג אליו בתוקפנות כזו, וההורה גם הוא – לא תמיד מבין מה קרה לו, איזה "שד" יצא ממנו ברגעים האלה.
היכולת של ההורה לשלוט בהתנהגותו מושפעת באופן ישיר מהיכולת שלו לחשוב, לשקול, להחליט – מה הוא יעשה ברגעים הקשים בהם הילד "מוציא אותו מדעתו". חשוב במיוחד להורים שמתמודדים עם קשיים מהסוג הזה שיהיו להם מספר אפשרויות לתגובה, כמה דרכי פעולה אותם יוכלו ליישם במצבים אלה. כאשר להורה יש אפשרות מוכנה לתגובה הוא לא יחוש חוסר אונים ולא יגיב באופן תוקפני ולא פרופורציונלי, רק מתוך הכעס והתסכול שהצטברו בו. בעבודה הטיפולית המטרה היא ליצור רפרטואר של אפשרויות, תכניות מוכנות מראש של תגובה מתונה, שיוכלו לשמש את ההורה ברגעים הקשים בהם הוא נוטה לצאת מהכלים. הדבר מהווה עבור ההורה משענת ומקור לביטחון, כדי שיוכל לשלוט בתגובותיו, שיהיו יותר שקולות ויעילות [1].
כאשר ההורה מגיע מוכן לסיטואציה של קונפליקט עם הילד – זאת אומרת, חושב על אפשרות של קונפליקט ומתכונן אליו, יודע מראש שאם הילד יתנהג באופן מסוים מה הוא יעשה – זה עשוי לעזור לו מאוד. ההורה לא יחווה תחושה של חוסר אונים בסיטואציה ויוכל לשקול מבין האפשרויות שחשב עליהן קודם איזו תגובה מתונה מתאימה, כך שהוא לא יתדרדר מיד לתגובה תוקפנית.
מצבים אלו לרוב מורכבים. חשוב לציין גם את ההשפעה שיש לטמפרמנט של ההורה ולמזג של הילד, בנוסף למתחים הסביבתיים שההורה שרוי בהם (דאגות החיים – דאגות פרנסה, לחץ בעבודה, קשיים בזוגיות). כך, הניסיון להבין את ההורה – להבין מה גרם לו להגיע לכך שהוא כעס באופן תוקפני, מעלה מספר היבטים. התנהגות ההורה משקפת ומספרת לנו משהו על ההווה שלו כיום, ועל העבר שלו כילד – התרבות, המשפחה והסביבה בה גדל.
קיימים מצבים נפוצים במיוחד האופייניים לימינו, אשר גורמים לבלבול רב אצל ההורים. בהקשר התרבותי – קיימת בימינו נטייה חזקה של הורים צעירים להקשיב לילד, להתחשב
בדעתו, להסביר לו כל דבר ולראות אותו כשווה בין שווים. תפיסה זו בה "הילד במרכז" באה כתגובת נגד להורות השמרנית שהיתה נהוגה בעבר, לפיה הילדים מקשיבים ומצייתים להוריהם בלי לשאול שאלות, וההורים הם המבוגרים המחליטים, אלו שקובעים מבלי להתחשב ולשאול לדעת הילדים. כאמור, נקודת מוצא כזו נפוצה מאוד בימינו, וגורמת לכך שהורים מקשיבים, מסבירים ובאים לקראת הילד, עד בלי די, עד שהם לא יכולים יותר – מכילים ומכילים עד ש"מתפוצצים עליו". ההורה רוצה לתת לילדו חוויה שונה מזו שהוא קיבל, לתת הורות פחות נוקשה ושמרנית, יותר מכילה ומקשיבה, אך התוצאה מבלבלת לכל הצדדים: ההורה שמתאמץ להכיל ולהסביר באופן מוגזם – מתעייף ומתפרץ, ואז מרגיש אשמה על התנהגותו, והילד שמותח את הגבולות עוד ועוד, לא מבין כלל מדוע כעסו עליו בפתאומיות כזו.
הורים שנמצאים במלכוד הזה מתקשים להיחלץ מהדינמיקה המעגלית הזו שבה קיימת מחזוריות של התנהגויות: ההורה כועס על הילד ומפגין כלפיו תוקפנות (מילולית או פיזית) – הילד נבהל ומגיב בתוקפנות חזרה או בהתכנסות – ההורה, לאחר שהתפרץ, מרגיש רגשות אשם, חושש שמא הוא פגע בילד – ואז ההורה מתחיל להתנהג באופן מפצה כלפי הילד, מרשה לו להתנהג באופן שמפריע או מציק, אבל בגלל רגשות האשם של ההורה על ההתפרצות שלו קודם, הוא מבליג – ההבלגה הזו לא נמשכת לאורך זמן, ומגיעה נקודה שבה ההורה לא יכול יותר להבליג על ההתנהגות המפריעה של הילד (הצקה, עשיית מעשים אסורים וכו') ומתרחשת התפרצות נוספת שבה ההורה מפגין כלפי הילד תוקפנות.
אחת הדרכים לצאת מהדינמיקה המעגלית הזו היא לשנות את התפיסה הנוקשה אצל ההורה לפיה הוא צריך להיות מיטיב ומכיל לילד באופן מוגזם. שכן, התפיסה הזו מובילה לכך שההורה שכעס על הילד מרגיש שהוא צריך אחר כך לפצות את הילד על ההתנהגות שספג ממנו. ההבנה הזו מאפשרת להורה להתחיל ליצור את השינוי. בתהליך הזה כדאי לשים דגש על הרגעת הצורך של ההורה להיות מיטיב ומכיל כלפי הילד באופן מוגזם ולא מציאותי, ולהזכיר לעצמו שיש לו כמה אפשרויות של תגובה מתונה שהוא יכול לאמץ בעת הצורך.
לסיכום, ניתן לראות כיצד שילוב של גורמים פנימיים (האישיות, המזג) וחיצוניים (סביבה ותרבות), השייכים לעבר ולהווה, משפיעים יחד על ההתנהגות וההתמודדות של הורים בזמן קונפליקט. מתוך כך, היכולת של ההורה ליצור שינוי, במידת הצורך, ולהגיב באופן מתון ושקול תורמת לתחושת המסוגלות ההורית, ולקשר בטוח ויציב בין הילד להוריו.
[1] המאמר הנוכחי לא מתמקד במקרים בהם קיימת "העברה בין דורית" של אלימות במשפחה: מצבים בהם ילדיהם של הורים מכים, הופכים לאלימים בעצמם בבוא היום.
