לפעמים אנחנו יכולים להתפרץ ואנחנו לא מבינים לגמרי מה קרה לנו. התחושה הזו שעשינו משהו ואנחנו לא לגמרי מבינים למה זה קרה מעוררת בנו אי נוחות פנימית – קשה לנו לא להבין את עצמנו. מצבים רגשיים כאלה מתרחשים כאשר אנחנו מוותרים או מבליגים יותר מדיי. אתחיל בכך שאין שום רע בוויתור כשלעצמו, ההיפך, פעמים רבות היכולת לוותר מבטאת את הגמישות שלנו, את האהבה שלנו למי שחשוב לנו, את הכוח שלנו להכיל דברים שלא מתאימים לנו בדיוק, ובכל זאת להמשיך ולהיות באווירה טובה וליהנות מיתר הדברים. הקושי מתחיל במצבים בהם הוויתור וההבלגה מצטברים ומצטברים, עד שאנחנו מגיעים למצב שבו זה משפיע עלינו ועל האינטראקציה שלנו עם הסביבה – בזוגיות, במשפחה עם חברים או בעבודה.
כ
שאנחנו מבליגים אנחנו "משלמים" מחיר רגשי, מצב שדומה למשיכת כסף מחשבון הבנק שלנו שבו נמצאים הכוחות שלנו. כך, כשאנחנו מתחילים לשלם עוד ועוד, ואנחנו מגיעים למצב של משיכת יתר חריגה – אז אנחנו מועדים להתפרצות שתופיע, כאילו משום מקום, אבל התבוננות קשובה תגלה שהדברים הצטברו להם עד שכבר לא יכולנו לשאת את זה יותר.
כך, ההצטברות הזו של ההבלגה יכולה להוביל להתפרצות, או להתרחקות רגשית – התנתקות מהסיטואציה. לפעמים אנחנו יכולים להרגיש מדוכדכים: שאנחנו בלי כוחות, עייפים, מדוכאים. הוויתורים על מה שחשוב לנו יכולים לכרסם בנו לאט לאט, זה בלתי נראה, קשה לכמת את זה. אבל כשאנחנו מבליגים שוב ושוב זה נותן בנו את אותותיו.
אני מדמה את סך הכוחות שלנו ל 100% כאשר אנחנו מבליגים – פוחתים לנו בהדרגה האחוזים ב"סוללה" (= הכוחות הרגשיים שלנו). הדינמיקה הרגשית הזו מתקיימת בכל סיטואציה – בין בני זוג, בין הורים לילדים ובין אנשים בכלל: חברים, משפחה, מקום עבודה. מוצגות מספר דוגמאות יומיומית להמחשה:
בתחום הזוגיות: כשבת הזוג שלי שוב ושוב דורשת ממני דברים שגורמים לי אי נוחות, אבל גם קשה לי להתעמת ולומר לה שזה מכביד עליי, הדבר יוצר היענות של צד אחד כלפי הצד המבקש, אבל יחד עם ההיענות הזו מגיעה גם הצטברות פנימית של תרעומת, של תסכול, שבבוא היום – במוקדם או במאוחר, יבואו לידי ביטוי בכעס, בתוקפנות או בריחוק רגשי.
באינטראקציה הורה ילד: הורה שמבקש מילדו להתארגן לקראת יציאה מהבית, והילד מתמהמה, ההורה שוב ושוב ממתין בסבלנות ומבליג – עד שלבסוף מתפרץ. כאן אפשר לעזור להורה להיות יותר אסרטיבי וגם לתמוך בילד שזקוק לנוכחות הקרובה שלו תוך כדי שהוא מבקש מהילד להתארגן, וההורה יוכל להיות יותר אקטיבי בסיטואציה ולא פאסיבי ומאוכזב מכך שהילד לא מקשיב לו.
ביחסים במקום עבודה: כשהבוס שלי מדבר אליי בצורה לא מכבדת ואני מבליג ומבליג, עד שבסופו של דבר אני אתפרץ עליו או אפילו אבחר לעזוב את מקום העבודה. דרך טובה יותר להתמודד עם הקושי תהיה להביע את התסכול שלי לבוס מהיחס הלא נעים שלו כלפי, כך שאנחנו נוכל להיות בדיאלוג על הסיטואציה ולא להגיב בנתק או התפרצות פתאומיים.
לסיכום, כשאנחנו מדברים על מה שמצטבר בתוכנו אנחנו נותנים לרגשות האלה מקום, מבטאים את עצמנו, במיוחד אם הדבר נעשה מול האדם שכלפיו הצטבר התסכול. השהות הזו ברגעים הלא קלים וזה לרוב יוביל אותנו ליחסים טובים יותר עם הסובבים אותנו. היכולת לדבר ולהביע את מה שמפריע לנו מאפשרת לנו להפוך סיטואציה ממצב של "משיכת יתר" למצב שבו אנחנו יותר באיזון או אולי אפילו ביתרה חיובית. "יתרה חיובית" בבנק הכוחות שלנו – מצב שבו אנחנו יכולים לדבר בפתיחות על מה שמפריע לנו, להתגבר על החשש שהאחר יכעס או יירתע מהדברים שלנו. במצב האופטימלי הזה אנחנו נטענים באנרגיה כתוצאה מקרבה רגשית בטוחה ותחושה שהסביבה אמפתית, מקבלת ומבינה את הצרכים שלנו.
