מה הם גבולות?
פעמים רבות שומעים ביטויים כמו: "לילד אין גבולות" או "צריך לשים לו גבולות". בפגישות עם הורים נוכחתי לדעת שהרבה הורים לא ממש מבינים במה מדובר, מה זה בדיוק גבולות, איך "שמים" אותם ולמה זה לפעמים כל כך קשה? אנסה לשפוך מעט אור על הנושא.
ילדים זקוקים לגבולות במגוון גדול של מקרים, וקיימות לכך דוגמאות רבות: כאשר הילד לא מקבל את תשומת הלב של הוריו (אמא או אבא) בדרך חיובית ומנסה להשיגה בדרך שלילית. דוגמה נוספת היא כאשר ההורה צועק על ילדו, (ובמקרים מסוימים גם מרביץ) הילד לא מבין מה ההורה רוצה ממנו. מצב דומה מתרחש גם במקרים בהם ההורה מנסה להיות "חבר" של הילד, מנסה להיות טוב אליו, מסביר לו כל דבר ומתייחס אליו כאילו הוא בוגר.
הנחת המוצא שלנו היא שילדים זקוקים לתחושה של ביטחון ואהבה מהוריהם. לרוב הם מקבלים זאת על ידי תשומת הלב החיובית שההורה נותן להם – מילה טובה, התעניינות, מגע פיזי (חיבוקים, נשיקות, ליטוף). לעתים ילדים חשים שאינם מקבלים מספיק תשומת לב באפיק החיובי ואז הם מתחילים לאמץ התנהגויות שיובילו את ההורה לתגובה סוערת – שלילית. ילדים שואפים לקבל תשומת לב מקסימלית ואינם מבדילים בין תשומת לב חיובית לשלילית. כשההורה מגיב באופן סוער, הילד מרגיש שהנה, עכשיו ההורה נותן לי 100% מעצמו, אני קוראת לזה "להפיק את המיטב". כלומר, הילד מצא התנהגות כלשהי שתפעיל את ההורה ותגרום לו למתח מתגבר, מתח שיוביל במוקדם או במאוחר להתפרצות. חשוב לזכור שמרגע שהילד זיהה מה מפעיל את ההורה, הוא יחזור על כך שוב ושוב, והדבר יפסק רק כשהילד יראה שזה כבר "לא עובד לו". אני מדמה את המצב לבובת מריונטה שהילד יודע איך להפעיל אותה, על איזה כפתור ללחוץ על מנת שהיא תזוז באופן שהוא מצפה לו.
הדינמיקה הזו מתרחשת עם סוגים רבים של תפאורה. לדוגמה, ילד שמתנהג באופן מציק (ההצקה או ההתנהגות המעצבנת יכולה לבוא לידי ביטוי באופנים רבים) כלפי ההורה. בהתחלה ההורה סבלני ומכיל, מנסה לדבר עם הילד בצורה יפה, אך מכיוון שהמצב נמשך הוא בסופו של דבר מתפרץ על הילד באופן אגרסיבי. במצב זה הילד אומנם קיבל תשומת לב רבה אך לא למד להתנהג באופן שיהיה מסתגל, אלא להיפך – הוא אימץ דפוס התנהגות מציק. ניתן לשאול מדוע הילד לא לומד? הרי צעקו עליו והוא אמור להבין שההתנהגות שלו לא מתאימה. אז זהו, שהוא לא מבין. ילדים לא לומדים ולא מבינים מתוך זה שצועקים עליהם. ילדים לומדים להתנהג באופן שיהיה מתאים ומסתגל רק כשההורה מלמד אותם מה הדבר הנכון מבלי לצאת מהכלים. כשההורה מתרגז, צועק או מרביץ, הילד לרוב נבהל ונסוג – אבל לא לומד דבר. על מנת שההתנהגות תשתנה יש צורך ב"הצבת גבולות" שנעשית בדרך אחרת.
דוגמאות נוספות למצבים עם דינמיקה דומה מתרחשות כאשר הילד מתחצף, מתריס, מתנגד לעשות את מה שמבקשים ממנו או מגיב באופן סוער (צועק בוכה מרביץ) כך שההורה לא יודע מה לעשות מולו. התגובה של ההורה במצבים אלו היא זו אשר קובעת את התנהגות הילד – האם הילד ימשיך לבסס את ההתנהגות הזו או שהוא יבין ש"זה לא עובד לו" ויחפש דפוס התנהגות מסתגל יותר.
לאחר שהבנו מהו המצב המקדים של קושי בהצבת גבולות אנו מגיעים לשלב שבו אנו רוצים לעשות את השינוי, רוצים להציב לילד את הגבול באופן שיעזור לו ללמוד מהי ההתנהגות המתאימה יותר. אנו כהורים רוצים שהילד ידע להתנהג באופן מותאם גם בבית וגם במקומות אחרים (אצל חברים, בני משפחה וכו').
אז … איך שמים גבולות?
הדרך הטובה ביותר לשים גבולות היא באמצעות שילוב של תקיפות ואהבה. הרבה פעמים אנו יודעים שעלינו להיות אסרטיביים אך בכל זאת אנו מתקשים לעמוד מול הילד ולהיות עקביים ביחס למה שדרשנו. ניקח דוגמה נפוצה ונציג את הצבת הגבולות דרכה. נניח שהילד התחצף או הציק. התגובה של ההורה צריכה להתייחס לכמה רבדים:
ברובד העליון ביותר אנו רוצים להעביר לילד מסר ברור שההתנהגות שלו לא מקובלת – ניתן לעשות זאת על ידי נזיפה כועסת, אם מדובר בהתנהגות חמורה יותר אז ניתן לומר שאם זה יקרה שוב אצטרך לתת לו עונש. פעמים רבות הורים אכן עושים זאת ובכל זאת הדבר לא משפיע על התנהגות הילד. כאשר הרובד הזה לא מספיק צריך להתייחס בו זמנית לעוד היבטים.
ברובד נוסף אנו ננסה לבדוק מה הוביל להתחצפות או להצקה. האם הילד הרגיש משועמם, האם זו הדרך שלו לבטא את חוסר שביעות הרצון שלו ממצב כלשהו? ההבנה הזו היא חשובה שכן ילדים (ופעמים רבות גם מבוגרים) לא תמיד יודעים לומר מה הפריע להם והם פשוט מתנהגים בצורה מתריסה במקום זה. לדוגמה, ילד שמקנא באחות צעירה שמקבלת תשומת לב רבה מאימה – הוא יתריס ויציק לאחות הקטנה על מנת לזכות בתשומת הלב של אימו. כאשר היא תדע מה גורם לו להתנהגות הזו היא תבין למה הוא זקוק והוא יוכל לקבל את תשומת הלב בדרך חיובית יותר. דוגמה נוספת יכולה להיות ילדה שמתריסה ומתחצפת – במקום לומר לאימה שמבקשת ממנה משהו (כמו ללבוש סוודר או לעשות שיעורים) שהיא אינה רוצה לעשות זאת (לא רוצה ללבוש סוודר או לעשות שיעורים) הילדה מביעה את התרעומת שלה כלפי אימה דרך התחצפות ולא בדיאלוג שיש בו שיחה על העניין והקשבה הדדית.
ההורה צריך לוודא שהעונש שהוא הטיל אכן מתקיים. אם לקחתי לילד את הטלפון הנייד והנחתי אותו במקום שנגיש לו, כך שהילד לוקח אותו חזרה – אזי לעונש שלי אין שום השפעה. זאת אומרת, שאני כהורה צריך באופן אקטיבי לחשוב כיצד אני מיישם את הסנקציה בצורה מלאה. לעתים קרובות אנו אף עוזרים לילד לשאת בעונש שנתנו. כך, עם ילדים צעירים לדוגמה, אם נתנו עונש ואמרנו "עכשיו תלך לחדר שלך", עלינו לעזור לילד לשאת בעונש. המטרה היא לגרום לו להבין שאנו עקביים ורציניים, ולא משנים את דעתנו כי הוא "עושה לנו את המוות" – בוכה בלי הפסקה, צועק, מרביץ, מציק וכו'. בפועל עלינו ללכת יחד איתו לחדר, ואם יש צורך גם לעמוד ליד כדי לוודא שהוא לא יצא. תוך כדי מתן העונש חשוב לדבר עם הילד בנועם ולומר לו שזה בגלל שאנו רוצים שהוא ילמד שמה שהוא עשה חמור ואנו לא מרשים זאת. כך, אנו אומנם נותנים לילד עונש אך בו זמנית עוזרים לו לשאת אותו, ועוזרים לו להבין שאנחנו רציניים ועקביים.
חשוב להזכיר שוב שהצבת גבולות היא תהליך שבו אנו מלמדים את הילד להתנהג בצורה הולמת ועלינו לעשות זאת באופן שאינו נקמני אלא מתוך אהבה ותקיפות.
למה לפעמים כל כך קשה לשים גבולות?
הקושי בהצבת גבולות קשור למספר גורמים ופעמים רבות נראה כיצד שילוב ביניהם מעמיק את האתגר. כך, כל הורה חווה את הצבת הגבולות באופן שונה – יש מי שהדבר מעט קשה לו ויש מי שחווה את המשימה כמאתגרת ביותר. הגורם בעל המשקל הכבד ביותר קשור לחוויות הילדות של ההורה עצמו, גורמים נוספים קשורים לרמת העומס שההורה חווה בחיי היום יום, מעגלי התמיכה העומדים לרשותו וההשפעה של התרבות הסובבת.
חוויות הילדות – ההורה מגיע למשימת ההורות כשהוא "מצויד" בחוויות הילדות שלו, במה שהוא זוכר מהוריו – כיצד הם התנהגו אליו, איך הם חינכו אותו. זו החוויה הסובייקטיבית שלו שהוא מביא איתו מילדותו. מתוך המקום הזה עולות שתי אפשרויות עיקריות: 1. להורה היתה חוויות ילדות שנתפסת בעיניו כלא מיטיבה והוא רוצה לתת לילדו חוויה שונה, חוויה מתקנת – כך שאם , לדוגמה, ההורה קיבל מהוריו יחס נוקשה מדיי – הוא ינסה להיות הורה מאפשר שנותן הרבה חופש ומרחב לילדו. דוגמה נוספת יכולה להיות שההורה בילדותו היה מוזנח ולא קיבל תשומת לב – אז הוא ינסה לתת לילדו הרבה תשומת לב והקשבה. הבעייתיות שנובעת ממצבים אלו היא שההורה לכוד בתוך הרצון שלו להיות הורה טוב ואז הוא מתקשה להיות תקיף ואסרטיבי מול הילד. מתקשה לשאת מצבים שבהם הילד בוכה, מאוכזב, לא מרוצה או מתוסכל. הדבר מוביל לכך שהוא לעתים מתבלבל ולא יודע איפה וכיצד לשים את הגבול. 2. לעתים קרובות אנו עדים לשחזור לא מודע של חווית הילדות של ההורה, הלאה, להורות שלו בהווה – כך, שגם הילדים שלו יחוו את מה שהוא חווה (בשפה הפסיכולוגית זה נקרא העברה בין דורית). במקרים קיצוניים שמדגימים היטב את השחזור, מי שהוכה בילדותו, גוברים סיכוייו להיות הורה אגרסיבי ואולי אף מכה. ההתמודדות עם הרובד שמתייחס לחוויות הילדות של ההורה נעשית בדרך כלל בטיפול פסיכולוגי. בטיפול מתרחש תהליך של חיבור בין התכנים של ההורה מילדותו לתכנים שקיימים בהווה, ומתאפשרת התבוננות מחודשת ומודעת על "מה שיש לי בתיק מהבית שבו גדלתי". כך, בתהליך זה ההורה יכול לבחור מחדש באיזו דרך ללכת: האם ההתנהגות שלו כלפי ילדו תהיה בתגובה להתנהגות של הוריו כלפיו (שחזור או תגובת נגד) או שהוא בוחר לעשות משהו אחר, שונה, שלדעתו יהיה טוב יותר.
רמת העומס בחיי היום יום ומעגלי התמיכה שעומדים לרשות ההורה (בהווה) – מעבר לגורמים האישיים הקשורים לחוויות הילדות של ההורה, למציאות היומיומית בה אנו חיים יש השפעה מכרעת על הרווחה הרגשית הכללית שלנו. כך, רמת העומס, הלחץ והטרדות של ההורה בחייו, משפיעה באופן ישיר על יכולתו לפעול באופן שקול ומתון מול ילדו. כאשר להורה אין זמן וסבלנות – המצב מזמין התפרצויות כעס. התפרצויות אלו עומדות בניגוד לצרכים של הילד לתשומת לב רגועה ואינן מאפשרות להורה להציב גבול באופן יעיל. במצבים אלו מומלץ לנסות להפחית את המתח והלחץ בחייו של ההורה ולהרחיב את מעגלי התמיכה שיש למשפחה – כך שההורה יקבל עזרה מהסביבה ולא יחווה עומס ועייפות רבים מדיי (לדוגמה, בקשת עזרה מבני משפחה קרובים או עזרה בתשלום לשמירה על הילדים ולעזרה בעבודות הבית). המטרה היא לטפח את הקשר בין ההורה לילדו כך שיהיה להם זמן איכות שבו יבלו יחד. הקשר החם והאוהב בין ההורה לילדו מהווה גורם מכריע בנכונות של הילד להקשיב להורה ו"לשמוע בקולו".
היבט תרבותי – אנו חיים כיום בתרבות שמקדשת את האינדיבדואליזם (ומתוך כך קמה גישה הרואה את "הילד במרכז"), את החופש של הפרט לבחור ולעשות את מה שנראה לו נכון. ההורים מושפעים מכך ורוצים לאפשר לילדם את החופש הזה לעשות "מה שהוא רוצה". מצב זה מבלבל גם את ההורים וגם את הילד, שאינו מבין שאין לו את שיקול הדעת הבוגר כדי לדעת לבחור מה נכון עבורו. בעבר, בתרבות המסורתית, שררו ערכים של כבוד לסמכות, משפחתיות והתמקדות בטובת הכלל, יותר מאשר בטובת הפרט. בתרבות המסורתית על פי רוב לא ניתנה לילדים תשומת לב מיוחדת שבה מקשיבים לרצונותיהם ומכבדים את דעתם. כיום אנו מצויים בתווך, בין המשפחה המסורתית של פעם שהערכים שלה כבר לא מתאימים לגמרי לימינו, לבין התרבות השוררת כיום, זו המאדירה את האינדיבידואליזם והחופש של הפרט. אנו כהורים נדרשים למצוא את השביל הנכון עבורנו בתוך שני הקצוות האלה. מודעות להשפעות התרבות מובילה לתהליך של חיפוש אישי, בו אנו בוחרים את הערכים המתאימים לנו ואבני היסוד אותם אנו רוצים להנחיל לילדינו.
לסיכום, ניתן לראות כי נושא הגבולות הינו מורכב ומכיל היבטים רבים. ההתמודדות היומיומית של ההורה עם ילדו היא תהליך הדורש מאמץ רב בהצבת הגבולות. תהליך זה מוביל בהדרגה לקשר מיטיב ובטוח בין ההורה לילדו, משפיע על רווחתו הרגשית, ומאפשר את הצמיחה וההתפתחות הבריאה של הילד.
