הרבה פעמים מצאתי את עצמי בקליניקה פוגשת נשים או גברים (כן, גם גברים יכולים להימצא בקשר כזה ולהיות קורבנות של הנשים שלהן) שנמצאים בקשר לא מיטיב, קשר שיש בו ביקורתיות רבה, ומאפיינים של התעללות שלא תמיד קל לזהות אותה, בייחוד כשזה מתבטא בביקורתיות שעטופה במסווה של הבעת דיעה לגיטימית.
הספר "גברים ששונאים נשים ונשים האוהבות אותם" (נכתב על ידי הפסיכולוגית דר' סוזן פורווארד) מתאר דינמיקה של מערכות יחסים מתעללות בין גברים לנשים. אצל הגברים מתוארת פגיעות נרקסיסטית קשה שהתפתחה בעקבות גדילה בצל אמא דורסנית שהותירה אותם עם כמיהה לאהבת אישה אך בו זמנית גם שנאה כלפי המין הנשי שסירס אותם, ומצד שני, נשים שמוכנות לספוג את היחס המשפיל והתוקפני של גברים אלו, מתוך כך שגם הן גדלו בנסיבות חיים מורכבות בהן לא היה להן מקום ולגיטימציה לדאוג לעצמן, להיות מיטיבות ואוהבות לעצמן. בדוגמאות שמובאות בספר ניתן לראות כיצד נשים אלו מכילות וסופגות את התוקפנות הנרקסיסטית ונותנות לעצמן להירמס שוב ושוב, תוך שמצבן בחיים הולך ומתדרדר.
הספר מתאר מקרי קצה, והוא בא לאפשר לנו להבין יותר מערכות יחסים שבהן יש אלימות ותוקפנות קשה, ואת הדינמיקה הרגשית של כל אחד מהמשתתפים בה. בספר הדמויות הגבריות הן הצד התוקפן והדמויות הנשיות הן הצד הקורבן, בעוד שבמציאות זה לא בהכרח כך. בפועל יכולות להיות נשים רבות שתהיינה עם פגיעה נרקסיסטית עמוקה שתרמוסנה את בני הזוג שלהם, הגברים, שיהיו חדורי אשמה וחסרי אונים מולן.
בדברים שאביא להלן, אתייחס בפשטנות לחלוקה הגסה שהספר מציע. הגברים – נרקסיסטים ופוגענים, הנשים – קורבניות שסופגות ומכילות את הפגיעה האינסופית בהן, וזאת לשם הנוחות שבכתיבה בלבד. בנוסף, הספר מביא מקרי קצה, בעוד שבחיים עצמם אפשר להיות בקשר מתעלל, שבו האלימות לא תבוא לידי ביטוי בצורה כל כך קשה ובוטה, ועדיין נרגיש שנעשה לנו עוול.
אחד הדברים המעניינים הוא שאנו ניטה לחשוב שאם מישהו פוגע ומתעלל בבת או בבן הזוג שלו, כנראה שרע לו בקשר, והוא בטח יעזוב את מערכת היחסים וימשיך הלאה את חייו. אולם במציאות, דווקא הצד התוקפן, שפוגע – הוא זה שירצה לרוב להישאר בקשר וירגיש מאוים מפרידה. כך, על מנת לסיים קשרים כאלה, מי שבדרך כלל מצליח לקום וללכת זה בדרך כלל הצד החלש, הנפגע – הקורבן שמצליח להתרומם ולהיחלץ מהמלכודת הרגשית שנטוותה סביבו.
במלכודת הזו, הצד הנרקסיסטי מחליש את הקורבן שלו, פוגע בו כך שלא יוכל להרגיש בעל ערך ולהעז לחשוב שהוא יצליח למצוא בן או בת זוג אחרים בחוץ. מחליש אותו בכל מיני היבטים ומובנים – כל מערכת יחסים והאסטרטגיה השונה שתהיה בה. המשותף לכל הקשרים האלה הוא שהנרקסיסט יפגע בכל פעם קצת, וישאב את הקורבן וירוקן אותו מכוחותיו או מכספו. בספר מובאות מספר דוגמאות של מערכות יחסים בהן הנרקסיסט מנצל את המשאבים הכלכליים של בת הזוג שלו, ומרוקן אותה לאט לאט מהבסיס הכלכלי האיתן שעמדה עליו, תוך שהוא משתמש בכסף לטובתו, בלי שום אמפתיה למצבה הכלכלי המתדרדר ולקשיים ולסבל שנגרמים לה.
נקודה זו משמעותית שכן במערכות יחסים מהסוג הזה הנרקסיסט מנצל ושואב את הקורבן בהרבה מובנים – רגשי וכלכלי, ומרגיש שיש לו זכות מלאה לכך, מרגיש שמה שהוא לוקח מגיע לו, ואם הקורבן לא נותן לו את מבוקשו הוא יכול לזעום, להאשים את הקורבן באגואיסטיות, בחוסר התחשבות ובחוסר פרגון שלה כלפיו. זהו מצב אבסורדי שבו הלך הרוח של הנרקסיסט התוקפן בא לידי ביטוי באסרטיביות וביטחון רב, דבר שמערער את השיפוט התקין והטבעי של הקורבן, כך שהאישה מוצאת את עצמה נותנת לנרקסיסט עוד ועוד, שכן הוא לא יודע שובע, ונענית ל"לקחנות" שלו בלית ברירה.
מבחינה רגשית הנרקסיסט יכול לשאוב את הקורבן ולרוקן אותו מכוחותיו דרך זה שהוא יהיה ביקורתי ושיפוטי על כל צעד ושעל. לדוגמה – הספר מציג מערכות יחסים בהם לגבר יש הערות על התפקוד של האישה בעבודה, הערות על התפקוד שלה בבית, הערות על המראה שלה, המשקל שלה. ככה, ככל שהביקורתיות רבה יותר, כך הביטחון העצמי והרווחה הרגשית של האישה הקורבנית ילכו ויתעצמו, עד כדי כך שהיא תחשוב שהיחס המשפיל שהיא מקבלת – מגיע לה, שהיא זו שלא בסדר, שהיא זו שאשמה בכל מה שקורה בקשר המתעלל הזה.
במערכות היחסים האלה תחושת האשמה של האישה הקורבן היא המאפיין הבולט, והנרקסיסט מחזק את תחושת האשמה הזו, ומזין אותה, כל הזמן. האישה הקורבן מרגישה שהיא לא מספיק טובה כלפיו, ותקנן בה המחשבה שאולי אם היא תהיה מיטיבה יותר – או אז הוא "ירגע" ויוכל להביע כלפיה את האהבה הנכספת אליה היא עורגת. אולם, מה שקורה בפועל הוא שהגבר התוקפן ממשיך עוד ועוד בשלו, ורגעי החסד בהם יש תחושה טובה ונעימה הולכים ופוחתים עם הזמן.
היבט חשוב שעולה בהקשר הזה הוא היכולת שלנו להחזיק את שני הקצוות בו זמנית. הכוונה היא להחזיק את הידיעה שבן הזוג שלי הוא לפעמים אוהב ומיטיב, ולפעמים הוא ביקורתי משפיל ומתעלל. לרוב יש קושי להיות ב"גם וגם" ויש נטייה לזכור כל פעם רק צד אחד. כשהחלק הנרקסיסטי שמקטין הוא דומיננטי – בת הזוג תתחבר לחלקים חסרי האונים והקורבניים שבה, כשהחלק המקסים שיש לגבר הנרקסיסט בא לידי ביטוי – בת הזוג תזכור כמה נעימה האהבה שלו וכמה הקשר הזה חשוב לה. ככה, בכל פעם ניתן להתחבר רק לצד אחד. אחד התהליכים הכי משמעותיים בשינוי ובהיחלצות מקשרים כאלה הוא האפשרות להבין ולזכור את שני הצדדים האלה בו זמנית. כך, ככל שהאישה תזכור שבן הזוג האוהב הזה, שעכשיו מביע את אהבתו אליה בצורה הכי נעימה וטובה, רק אתמול זעם עליה ואמר לה דברים קשים, קילל אותה או היה אלים כלפיה – האפשרות להחזיק את שני החלקים האלה יחד היא המפתח המרכזי ביותר לשינוי.
לפעמים בן הזוג הנרקסיסט כל כך מרוכז בעצמו, ולא מתחשב בפרטנרית שלו, עד כדי כך שהיא תרגיש יאוש, תרגיש שהיא מואסת בחיים כמו שהם, תשקע לתוך דכאון. אומנם במצבים אלו לא נראה אלימות גלויה – אבל נראה אצל הנרקסיסט חוסר התחשבות וחוסר רצון להתאמץ, שגורמים לפגיעה שהופכת ליותר ויותר עמוקה. כל הניסיונות להביא לשינוי, השיחות הארוכות – הכל עולה בתוהו. אך ברוב המקרים התוקפנות של הנרקסיסט באה לידי ביטוי בהתקפי זעם. האישיות העדינה של הצד הקורבן מהווה קרקע פורייה לדרוך עליה. האישיות של הקורבן היא נזקקת, כמהה לאהבה מתמסרת, תקנן אצלה תחושה עמוקה ולא מודעת שהיא לא ראויה לאהבה, שהיא לא מספיק בעלת ערך.
לסיכום, ניתן לתמצת את מהות העבודה הטיפולית במקרים אלו כהתפתחות של תהליך נפרדות ויכולת להבין את הגבולות של העצמי ושל האחר (הבהרה של המושג תופיע במאמר נפרד), תהליך שבו אנו הופכים למודעים לצרכים הרגשיים שלנו ומבטאים אותם באופן ברור. בתהליך הזה יש עבודה על "החזקת" החלקים השונים בו זמנית – לזכור את שני הצדדים של הנרקסיסט ולא לשקוע בנוחות ולזכור רק צד אחד. בנוסף דרוש תהליך של הקשבה לצרכים הרגשיים האישיים – ויש מקום לפתח יותר אהבה וקבלה עצמית, שהם המפתח למקום שיש בו יותר נפרדות. בתהליך זה אנו גם מכירים באחריות שלנו על חלקנו בסיטואציה – מתוך הבנה שגם התוקפן וגם הקורבן משתפים פעולה ותורמים כל אחד את חלקו בריקוד המשותף הזה.
