הדרך שבה אנחנו רבים משפיעה על היחסים ופעמים רבות היא זו שמובילה להחמרה של המצב, לתחושה שהשני לא מבין אותי, לא מכבד אותי, מזלזל או לא אכפת לו. ברגעים האלה צפות בעוצמה חזקה תחושות עמוקות של עצב ובדידות. הכאב העמוק שמתעורר, הוא לפעמים כל כך חזק שאי אפשר לדבר, אי אפשר לבטא אותו במילים, ואנחנו פשוט נמצאים עם התחושה הזו עד שהיא לאט לאט נרגעת לבד, ורק אז אפשר להגיד משהו. במקרים אחרים האדם לא ירגיש את העצב, אלא הפגיעות מתורגמת באופן מידי לכעס חזק, לתוקפנות, לפעמים קצת אלימה או נקמנית – הכאב והעלבון כל כך גדולים ופוגעים עמוק, שיש דחף להחזיר בעוצמה חזקה לצד השני, ואז רואים תגובה מאוד תוקפנית – של כעס, זריקת חפצים, ובמקרים קיצוניים גם אלימות פיזית או מילולית. גם המילים בהן אנו משתמשים יכולות לדקור ולפצוע במקומות הרגישים ביותר. הרבה פעמים רואים שבני זוג מטיחים אחד בשני דברים שפוגעים באופן מיוחד.
כך, בזמן מריבה קיים מעגל תגובה: אחד הצדדים נעלב, נפגע ממשהו – ובמקום לומר ולשתף את הצד השני בכנות במה שהפריע לו ופגע בו הוא תוקף – והתקיפה (לא חייבת להיות במילים, היא יכולה להיות גם בשפת גוף או בטון שישיגו את המטרה) מובילה את הצד השני לתגובה אוטומטית של הדיפה ותקיפה נגדית. הדיפה של מתקפה עליי זו תגובה נורמלית וטבעית, אף אחד לא יגיב בחיבה ואמפתיה למתקפה עליו. ההתבוננות הזו מאפשרת להבין את הקלות שבה ניתן להיכנס לסחרור של תגובות מעגליות בתוך ריב.
הפגיעות העמוקה הזו שצפה, היא לרוב מתוך עצמנו, מתוך עולמנו הפנימי, והיא מתעוררת כיוון שהמקום הזה בתוכנו רוצה תשומת לב, מכיוון שבזוגיות יש לנו את ההזדמנות לתת למקום הפגוע שבתוכנו את הריפוי. במרבית המקרים – לאף אחד אין כוונת זדון לפגוע בנו ככה, אלא שכל אחד מתנהג כמו שהוא רגיל, כמו שהוא ראה בבית בין ההורים שלו, או כמו שהוא למד להגיב מתוך סיפור ההישרדות של חייו. כולנו עוברים בילדותנו רגעים מאתגרים, יותר או פחות, ולומדים להתמודד איתם בדרך מסוימת. הדרך הזו הופכת במרוצת השנים לאופן התגובה שלנו, לדרך היחידה שבה אנחנו מגיבים לסיטואציות מורכבות. לדוגמה, אם כשהייתי קטן בכל פעם שמשהו לא טוב נאמר לי או נעשה לי, הגבתי בהתכנסות והסתגרות – זו תהיה התגובה שלי גם בזוגיות, גם מול חברים ואנשים אחרים בעולם. הדפוסים האלה משתרשים בנו והעבודה הטיפולית היא לעזור לנו לשנות את זה.
בבואנו לנסות לצמצם את תדירות הריבים ועוצמתם כדאי לשים לב לכמה דברים:
- אחד הדברים החשובים ביותר הוא מעבר מתגובה של כעס ותוקפנות בעת עלבון, לתגובה של שיתוף כנה בדברים שהפריעו לנו או פגעו בנו, שיתוף שיתאר את הדברים באופן שאינו מתקיף ומאשים את הצד השני, אלא באופן שיהיה פתוח לדיאלוג והקשבה.
- כדאי להסכים מראש לנהל את הרגעים הקשים האלו, של מחלוקת או קונפליקט, שהם חלק טבעי מהחיים, באופן שיהיה כמה שיותר מכבד, בלי לפגוע במיוחד במקומות הרגישים, כדי שנוכל לאחר המריבה להתרומם מהתחתית עם טעם פחות מר בפה. אפשר להתנסות ולאמץ דפוסי תגובה חדשים – ולבחור מתוך כל אלו בכל פעם אפשרות שמתאימה לסיטואציה.
- כדאי לשים לב לפרק הזמן שעובר מהריב ועד להתפייסות ועל האופן שבו התהליך הזה מתרחש. כמה זמן צריך לעבור עד שמתפייסים? ככל שעובר יותר זמן כך כל אחד מהצדדים שרוי בכאב ובבדידות יותר זמן. הכאב והצער שיש לנו ברגעים האלה עמוק מאוד, וכדאי לקצר את הזמן הזה ככל האפשר. כך, ככל שהפיוס יהיה מהיר יותר כך יהיה לנו טוב יותר. לבוא להתפייס – זו לא פחיתות כבוד, אלא להיפך – מי שיש לו את היכולת לבוא ולהתפייס, למחול על כבודו, לשים את האגו בצד, הוא הצד החזק יותר, הבוגר יותר, שמסוגל לצאת מהבור שהוא נמצא בו ולהושיט יד לשני, כדי שיצא גם הוא. היבט נוסף קשור לשאלה איך אנחנו מתפייסים? כדאי לכל אחד לחשוב למה הוא זקוק מהצד השני בזמן הפיוס – יש מי שצריך להיות רגע לבד ובשקט, ואז הוא נרגע ויכול לחזור לקרבה, ויש מי שזקוק לחיזור, לחיבה – מילה טובה או חיבוק.
לסיכום, ריבים הם חלק מהחיים, ואין ציפייה שזוגות לא יריבו. אבל הדרך שבה מתנהלים בריב משפיעה באופן עמוק על איכות החיים של כל אחד כפרט, ועל הקשר הזוגי ומידת הקרבה, הבטחון והאינטימיות שיש לנו בזוגיות. כך שהיכולת לשתף את הצד השני בפגיעות שמתעוררת בנו מאפשרת יצירה של דיאלוג בונה שמגביר את האינטימיות והקרבה בזוגיות.